סיפור טיול לטוניס שערכתי בסתיו 2000 בו רציתי להיות בחלק ממדבר סהרה
עם גמלים ונוודים מקומיים, להכיר מדינה מרתקת ולהנות מחוויות ייחודיות.
זהו מעין יומן מסע המתאר את המראות והתחושות....
קחו אויר וצאו להרפתקאה....תהנו
"
26.09.2000 –העיירה 'טוזר' (tuzer) – גבול הסהרה הטוניסאית.
כמו ספינה, כך גם ההרגשה מתנדנדת במסע הקטן והפרטי שלי אחרי ספינת המדבר.
עברו כבר ארבעה ימים מאז שהחל "המסע" שלי ואולי הוא בכלל עוד לא התחיל או שאולי הוא התחיל מזמן. כי למסע הזה אין הגדרות ברורות אלא שילוב של הרבה גורמים והרבה חלקים שמתחברים יחד ומתי ייווצר השלם? על זה אני משתדל לא לחשוב, אלא לצאת מהקיבעון הידוע ולהגיד לעצמי שהשלב זה עכשיו. צריך ללמוד... ללמוד להפוך מכל רגע וכל צעד את המקסימום, מהקטעים היפים ומהקטעים הקשים.
יום ראשון ב-05:30 בבוקר המטוס ממריא לציריך. העייפות, אחרי הרבה ימים של לבטים חששות ותקוות מנצחת אפילו את השוויצרית הצעירה והחמודה שיושבת לצידי. ישנתי כמו עיזה שחוטה. אחרי שעתיים בנמל תעופה בציריך רמקולים ב-3 שפות אמרו לי "יאללה יא חביבי לטוניס".
מה, אני? לבד? השתגעתם? לא, לא... זה אתה המשוגע, אבל בטח אתה יודע מה אתה עושה ח'ייר אנשאללה... תגלה כבר למעלה.
נשימות ונשיפות עייפות והתרגשות ונחתתי בטוניס. עוד קצת זמן ונפרדתי מהדרכון תמורת נייר שאומר איך קוראים לי ושמותר לי להישאר עד ל-16.10 (אני עוד מקווה שישתנה ויתווסף), אבל אף מילה על מאיפה באתי: " – " :Notionalty.
נראה לי שם קצת מוזר אבל כבר התחלנו להסתדר ביננו עם הזמן "–" יגלה שהוא איטלקי, ספרדי, אלג'יראי, מיצרי, קצת ישראלי ובעיקר טורקי כי זה המקום היחידי שלא מדברים צרפתית ואין ממנו תיירים שילמדו את המקומיים את השפה ואם אתה אומר שאבא שלך מצרי זה מסביר את הערבית הבדואית העילגת שלך.
נחתת, יצאת, התרגשת.... שב שתה קפה. תעשן סיגריה ותחשוב מה אתה רוצה? אני רוצה דרומה, איפה שיש חול והרבה. טוב תפתח מפה.... זה הזמן לגלות שאת המפה שכחתי בבית. יופי דביל.
אז לא במקרה יש עמדה של מידע לתיירים ושם קיבלתי מפה וקצת מושג על הנושא של שפה. פה מדברים צרפתית וערבית מצויין, אבל אנגלית פשוט לא שימושית כאן אז למה לבזבז זמן.
במפה יש ציור של מטוס ליד העיר טוזר (Tuzer) והיא נראית מספיק דרומית מערבית וקרובה לנקודת התחלה אפשרית של חציית הסהרה הטוניסאית ממערב למזרח. שמעתי עליה חצי מילה וגם יש ברושור על טוזר ו_____ העירה שלידה לי זה מספיק.
50 דינר זיכו אותי בכרטיס למטוס לטוזר אשר ממריא בערב 4.5 שעות ב-21:45. העברת הזמן כללה שתיית קפה וצפייה בכדורגל עם חבר'ה מקומיים מחוץ לשדה. חברות נעימה עם שתי בנות בחנות ליד ובעיקר שוטטות קלה בשדה התעופה הקטן אך יפה מסודר ונקי של טוניס.
ב-23:00 הגעתי לטוזר מצאתי קמפינג חביב עפ"י הברושור שבידי וישנתי מצויין.
היום שאחריו ניצל לשוטטות בעיר, ישיבה בבתי קפה ושקיעה מגבעה המשקיפה על המדבר.
למחרת הלכתי למשטרה לנסות להאריך את הויזה. לא הופתעתי אבל שמחתי לפגוש אנשים מאוד אדיבים (כולם דרך אגב) אבל הם לא יכלו לעזור. ההרגשה צונחת אבל כבר הייתי בדרך לנפילה. למרות ספקותיי הוביל אותי אדם חביב למלון זול ונחמד ליד כיכר העיר העתיקה, מלון אשר לפי המפה במילא היה הבחירה שלי. התמקמתי, טיילתי קצת והלכתי לישון מלא באי וודאות לגבי דרכי למדבר אחרי שדיברתי עם מספר אנשים ללא שום כיוון, ללא מפה המפרטת את הבארות מדרום לשוט אל ג'ריב, המלחה הגדולה אשר דרומית לה נפרשת הסהרה. כל מה שהיה לי ביד זו מפה שציירתי על דף בהעתקה, מאחת מסוכנויות הנסיעות בטוזר, היחידה שצויינו בה בארות ושמותיהן, אך עוד היתה לי תקווה שהמשימה לא נתקעה.
החלטתי ללכת לישון ובבוקר למצוא את הדרך בין מטע הדקלים של השוט (המלחה) ואל השביל החוצה אותה....
בבוקר קצת אחרי שהתחלתי ללכת בין המטעים היפים להפליא עם תעלות מים מ-152 מעיינות באזור שמשקים לפחות 1500 דונם עם 230,000 עצים.
עצר לידי רכב של המשמר הלאומי בו ישבו קצין, נהג ואם בלבוש אזרחי. הם היו אדיבים, שאלו לשלומי ולדרכי כשאמרתי שאני רוצה לראות את המדבר והמלחה, הם הזמינו אותי לטרמפ שלא כל כך נעים לסרב לו, מה גם שהביאו אותי לאחלה נקודה. עוד קצת שיחת חולין והם נסעו לדרכם. רק שדרכם נעצרה קילומטר ממני, שם הם ישבו ותיצפתו עליי. הרגשתי חרא אבל אחרי חצי שעה קמתי והלכתי לכיוונם למרות שרציתי ללכת לכיוון השני ולראות עוד מהמלחה המדבר והשבילים אבל הרגשתי שלא כדאי למתוח את סבלנותם. הם נתנו לי טרמפ חזרה לעיר ונפרדנו בידידות.
עכשיו כבר הייתי עצוב ומבואס. הויזה שלי מתקצרת. אני עוד לא יודע איך לצאת מהעיר למדבר והטיול העצמי היחידי שלי נקטע בעיבו. תחושה נבזית.
אבל אז הגיעו שלושת המוחמדים...
28.9.00
חיכיתי 24 שעות כדי להמשיך לכתוב, כי רציתי קצת פרספקטיבה וגם לא לעשות נאחס. מוחמד הראשון הוא כבר ממש חבר, הוא שמנהל את המלון הקטן במשך היום, לא שיש לו הרבה עבודה כי רוב הזמן אני היחידי במלון אבל היו שם נשים שנשארו ללון וגם מקרר הבירות מושך אליו "חוטאים" מזדמנים. מוחמד עזר ועוזר לי הרבה פה. הוא אישר צעיר ונחמד אשר הכיר לי את מוחמד השני (הבדואי). מוחמד השני הוא בדואי שגר בקצה העיר והוא יהיה בן הלווייה/מדריך שלי בימים הקרובים. את מוחמד השלישי המשכיל הכרתי בערב והוא חבר של מוחמד העובד בבנק ואפילו מדבר אנגלית.הוא הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו בבית והעברתי אחלה ערב.
הלכתי לישון מבסוט חלאס.
קמתי בבוקר לקול דפיקות בדלק אשר בישרו לי שיש לי טלפון, בצד השני היה בני עומר, נשמה בפני עצמו שתומך ועוזר ככל יכולתו, הנציג הישראלי הרשמי בטוניס. פניתי לבני כדי להודיע על קיומי ולבקש עזרה בהארכת הויזה והוא התקשר להודיע שדיבר עם הרשויות בשדה תעופה והם מאשרים למשטרת נפטה לתת לי הארכה.
למטה כבר חיכו לי מוחמד הבדואי ומסעוד (חמו) כדי שנלך לראות את הגמלים. בדרך עצרנו במשטרה וקיבלתי דף חתום (Memo) המאשר לי ויזה עד ל10.11 כמו שביקשתי. האושר כמובן היה רב ביותר.
ישבנו בבית של מוחמד הבדואי, אכלנו, שתינו ודיסקסנו פרטים _______ של כסף ורע הכרחי השייך לעסקים. סגרנו עניינים על כוס חלב ותמרים (שזה מכובד מאוד) ראיתי את הגמלים הוצאתי כסף מהבנק וחזרתי למון.
אז הגיע מפקד המשטרה ובישר לי שעשה טעות והוא לא יכול לתת לי את האישור. הוא לקח את הדף והבטיח לי שאם אגש לכל תחנת משטרה שבוע לפני סוף הויזה ב-16.10 אני אקבל את האישור המיוחל.
הכל התנהל באדיבות ובנימוס אבל עדיין הרגשתי באסה.
את אחר הצהריים העברתי כרגיל, בבית הקפה ממול, בזמן שבו כל התיירים שבאים לנפטה לשעתיים ונוסעים ישבו שם. העברתי שיחות נעימות עם נהג ג'יפ מקומי ואח"כ עם 3 תיירים גרמנים צעירים. בערב עוד עילגתי בשיחה עם מוכרת טוניסאית חמודה מהמכולת ומצב הרוח חזר לקדמותו. אני מתרגל שליטה עליו כדי להימנע מפסגות ונפילות כי עוד 8 שעות יוצאים לדרך, יש עדיין כמה דברים פתוחים כגון: מחיר סופי של הגמלים, הויזה, והעובדה שאין לי מפה נורמאלית או מצפן, כך שצריך להסתמך רק על המקומיים. הכיוון הכללי הוא רג'ים מעטוק ואח"כ לביז שם ______ (אחרי 10ימי מסע) עפ"י הצורך.
אני יושב פה בחדר כותב ומציץ לכיוון ג'וקים טועים שחוצים אותו. היה לי נחמד מאוד פה אבל אני כבר מת לצאת. שוב בא החשש הזה מהלא נודע אבל היום ירד כאן הגשם הראשון ואני מתרגם אותו לברכות אללה לדרך צלחה... המדבר מחכה.
3.10.2000
האמת, שלא כל כך בא לי לכתוב היום. אבל הערב יש לי זמן למרות שעדיין מרחפים הרבה סימני שאלה באוויר וגם כמה סימני קריאה. נסכם את הימים שעברו עליי. חוץ מזה שזה לא חוכמה לכתוב רק כשהכל טוב.
אז ביום שישי 29.9 קמתי בבוקר, שתיתי קפה ומוחמד ומסעוד כבר חיכו עם הגמלים לי המלון. נרשמנו בתחנה של המשמר הלאומי, אכלנו משהו ויצאנו לדרך. רק כשיצאנו הסתבר לי שגם מסעוד מצטרף אלינו והוא בעצם זה שמכתיב את הדרך. כאן התחיל שיעור נוסף בנושאים רבים, אבל המסקנה העיקרית להקשיב טוב לתחושות הלב והבטן ולפעול על פיהן. מצד אחד רציתי כבר לצאת והבנתי שאני חייב ליווי, מצד שני לא הרגשתי שלם לגמרי, אבל האשמתי את עצמי בקטנוניות יתר. מסקנה – להקשיב ולעשות.
סך הכל העברנו 3 ימים נחמדים במדבר כשביום הראשון עקפנו את שיט אל ג'ריב ממערב ובלילה נגס בנו גשם אשר הודות לשק שינה של עידו כמעט ולא הורגש. תודה על השכנוע.
את הימים הבאים עשינו על דרך פטרולים של המשמר הלאומי. מחיזוואה לרג'ים מעטוז
(Rjim matog) כשמסעוד לא בדיוק סגור על עצמו ביחד לדרך, מוחמד מתנהל לו במין הליכה בדואית כזאת זורמת ושלווה. אני רץ במחשבות בינתיים, לכל הכיוונים.היה באמת חביב לנו במדבר, בקטעים שלא חשבתי מתי כבר נגיע לרג'ים מעטוג' ואני אהיה לבד, נהניתי מחברתו, אכלנו ליבה בשמן זית עם כל מיני תוספות, מוחמד היה אחראי על התה החזק והמתוק מאוד, והמדבר נתן את שלו. משוקת מים אחרי יום וחצי, חטב בשפע עקבות בעלי חיים ובעיקר של גמלים השייכים לאף אחד ומסתובבים חופשי במדבר. הגמלים הוחזרו ע"י ממשלת טוניסיה ואסור להתעסק איתם כי הם מסומנים ומוגנים בכמעין שמורת טבע ענקית המעניקה להם את סביבת המחייה הטבעית והמיטבית לחיים כגמלי בר.
השחר והזריחות היו מדהימות, הלילות קרים ויפים בהם עפתי ממבט לכוכבים, למחשבות ולחלומות מוזרים אשר רובם, "משום מה", עסקי בנשים שונות אשר הופיע לי פתאום במקומות מוזרים לגמרי כולל אחת שנהגה על מיכלית דלק ענקית ונפגשנו באיזה כפר נידח בדרום טוניס. אני אפילו לא מנסה להסביר את החלומות האלה.
במחשבותיי הגעתי למסקנה שעדיף שאקנה את הגמל של מוחמד כי הוא יותר צעיר והולך טוב יותר מהגמל של מסעוד שאמנם הוא גדול יותר אך קצת עצלן. כל שנשאר לי זה לפנטז על הדרך שאתחיל לבד עוד מעט אחרי שניפרד משני בדואים-פלאחים האלה ואז הכל יהיה בסדר. צריך רק לשמור על חשיבה חיובית.
חשיבה חיובית, בתחת שלי! בפעם הראשונה שפגשתי את הסיור של המשמר הלאומי עוד שמחתי/נרגעתי קצת כי הם נתנו לנו אינדיקציה על כך שאנו בדרך הנכונה ובעוד 25 קילומטר נגיע למעטיג'. בפעם השנייה הם הגיעו במנוחת הצהרים וכבר בדקו תעודות ואישורים ואמרו לבדואים שאסור לנו להיכנס לרג'ים אלא לישון בחוץ בלי ולי שאסור לי לקנות גמל וללכת לבד. בום.
כעבור שעתיים הגעתי והתמקמנו כ-2 ק"מ מרג'ים מעטוג.חנינו ללילה והטויוטה החומה הופיעה שוב כדי לבשר לי שאני צריך לחכות להם מחר בבוקר והם יאספו אותי. מחשבות, חששות ואכזבה שוב. הדחקתי את התוגה למען השקיעה והלילה הכי יפים בינתיים בטוניסיה. ובלילה האחרון לטיולנו זכיתי לאחת מהארוחות הטובות בחיי! אחרי כמה ימים שנהנו מארוחות מדבר אסליות הכוללות שמן זית, סחוק חריף ו"ליבה" (פיתה עבה הנאפה בתוך האפר והגחלים) מעדן בפני עצמו אך לא מתקרב להפתעה שחיכתה לנו... קצת לפני השקיעה התמקמנו כמה מאות מטרים ממאהל בדואי משפחתי, כעבור כמה זמן מתוך הלילה הופיעה דמותו של נער אשר הביא עימו את הדליקטס המדברי האולטימטיבי . . .קוסקוס טוניסאי עשיר וטעים המבושל על אש מדורה וחלב נאקות! דבר אחד אני יודע על עצמי – אני לא אוהב חלב. אך לאחר שנמזגה לי כוס גדושה ממשקה המהולל לעולם אזכור את ההרגשה המתחלפת בי תוך שניות במהלך הלגימה הארוכה - מחשש וסלידה לפליאה והנאה מרובה. רבות כבר נכתב על נפלאותיו של חלב הנאקות הוא עשיר, מזין וטעים במיוחד שמגיע חמים ומלא מיד לאחר החליבה. זכיתי בארוחה ומשתה של ממש ובאמת הייתי נרגש.
היום בבוקר באו לאסוף אותי ואחרי כמה שעות בתחנת המשמר הלאומי עליתי על טרמפ לאלפוואר. לא לפני דין ודברים עם בעל הגמל אשר לא החזיר לי את הכסף המגיע לי לאחר חישוב ימי ההליכה שלנו. לא היה לי חשק להתווכח, לא שהרבה שוטרים סביבי ובטח לא שאני מבין שהכסף שנותר אצלו יכול לעזור לו מאד. נפרדנו כשבפי בקשה אחת אליו: " אנא אל תקנה בכסף זה אוכל לילדיך כי הוא לא כסף ישר" בקשה שהותירה אותו בהלם והפנמה אך לבסוף הצורך גבר על הבושה – קיבלתי בהבנה.
הטרמפ היה בתשלום, כשלידי יושב חייל/שוטר לאומי באזרחי ומאחור נוסעת הטויוטה עם המפקד. לקחו אותי לסוכנות תיור מקומית בפוואר ואמרו לי יאללה תשכיר גמלים ושני מדריכים כשעכשיו אני כבר מלווה גם במפקד המשמר באל פאוואר בנוסף על החבר'ה של מעטוג'.
הרגשתי חרא, למרות ששוב הכל נעשה באדיבות תוך הסברים על הדאגה לשלומי אחרי שמת תייר במדבר לפני חודשיים. בסוכנות הנסיעות כאשר כ-8 אנשי חוק מסביבי, ניסיתי לעצור את כדור השלג הזה.
דיברתי עם שני המפקדים, הפעם באנגלית לרוב וקצת ערבית (בד"כ זה להיפך), הסברתי להם שאין לי שום כוונה לעבור על חוקים וכרגע אני רוצה לנוח יום. לחשוב ולראות מה הלאה. המפקד ליווה אותי למלון היחידיד פה. 4 כוכבים 45 דינר בניגוד ל- 6-7 דינר שאני שילמתי על קמפינגים ומלונות פשוטים...רציתי לשמור את תקציבי לטיול ארוך, אסור "להתכלב" אבל צריך לחסוך.
נחתי, יצאתי לכפר, שתיתי קפה, טלפנתי וטיפסתי על הדיונה הענקית והמלאכותית שהיא בעצם חומה מפני הדיונות המקיפות את הכפר ונוצרה ע"י הוספת גדר דקלים חדשה כל שנה לאחר שהקודמת כוסתה בחול. צפיתי לי בשקיעה חביבה, חזרתי למלון, עוד מקלחת, ארוחת ערב והרבה תיירים מסביב, עכשיו אני רוצה להיות תייר רגיל, בלי המלווה מסביבי.
ככה זה אם הייתי נשאר בת"א, מקסימום הריגוש שהיה לי ביום שני זה שהייתי מגלה, פתאום, שנגמר לי הסוכר.... מחר נמשיך ונראה איך מפיקים את המקסימום מהמצב הנתון. אני לומד כל יום ומבין שדברים קורים ותוכניות משתנות. בינתיים זה היום הכי קשה שהיה לי בטוניסיה אבל גם בו יש טוב. "סבאח רבאח" אומר מסעוד בתקווה ליום טוב למחרת, נקווה להמשך מעניין ומהנה עפ"י מהלך הדברים.
אל ה ח'ייר – לילה טוב.
9.10.00
מוצאי כיפור זה תמיד זמן טוב לסיכומים. אז בבוקר קמתי ועליתי על אוטובוס ל"דוז" duez) )שני עיירת המוצא העיקרית למדבר, את זה גם ויודעים הרבה תיירים אחרים שבאו לעשות סיבוב של שעתיים על הגמל ולחזור.
התמקמתי במלון נחמד ויצאתי לקפה המסורתי בעיר ופגישה נעימה עם נאסר, פקיד הקבחה שקיבל אותי תחילה בחשדנות לישראליות, אך ידע לעשות את הסוויץ' ולראות את האדם שבי. העברנו שיחה נעימה באנגלית שוטפת.
בקפה בכיכר הנחמדה, בחור צעיר ונאה, מאוד התעקש שאקשיב למה שיש לו להציע. למרות שאמרתי לעצמי שננוח יום אח"כ נראה מה קורה, פאתחי שמתגלה כמלומד בנוסף על הכריזמה הגדולה שיש לו שיכנע אותי שכדאי שנצא מחר.
אני כבר הבנתי שאני חייב לצאת עם מדריך, סגרנו על מחיר סביר והבלאגאן בארץ תפס תאוצה, כל אלו נראה לי סיבות טובות לצאת למדבר כמה שיותר מהר בתקווה להגיע לאחד הכפרים כעבור שבוע ולחדש את הויזה. אני ופאתחי עוד סגרנו עניינים, חיפשנו מפות וקנינו צידה לשבועיים. מחר יוצאים.
23:00 בלילה, זה לפני מחר! וזה הזמן שבו הגיע מפקד משטרת דוז למלון. באמת אדם נחמד אבל הוא בא להסביר לי, בעזרת נאסר פקיד הקבלה שתירגם שאני לא יכול לצאת למדבר וזה למען ביטחוני. אחרי דין ודברים וניסיונות שכנוע נואשים שלי סוכמו הדברים בכך שהמפקח המליץ לי בחוזקה לא לצאת. אחרי זה לא נותר לי אלא להניח את טיעוניי ולקבל את הצעת הטרמפ המשטרתי מדוז לג'רבה למחרת.
מדוז לקבילי ומשם אחרי המתנה במשטרה שאנשיה פחות נחמדים, הסיעו אותי לג'רבה. לאן? לתחנת משטרה כמובן. שוטרי העיר "הומט סוק" ליווי אותי לאכסניה ושוב הייתי "חופשי" לכאורה.
רגוע, אמרתי לעצמי, שב יומיים, תרגיע ונראה מה קורה. חשיבה חיובית זה המוטו. הרבה מהזמן הפנוי ניצלתי לעיון במפות וקריאת מעט החומר שהיה לי על טוניסיה בכלל והדרום בפרט.
ביקרתי את הקהילה היהודית בהומטסאק ולמחרת בביה"כ בג'רבה שהוא יפה וגדול אך הקהילה היהודית שם היא מאוד מבוגרת אע"פ שהם זוכים להגנה ובידוד מסויים היה חסר לי משהו.
בשלב הזה לפחות חצי מכל מהדורת חדשות נסבה סביב הנושא של הבאלאגן בארץ. ולמעקב "ההגנתי" שהתלווה אליי לכל מקום כבר התרגלתי, רק נמאס לי משיחות החולין בהן שוב ושוב הצגתי עצמי כטורקי שמדבר קצת ערבית כי אבא מצרי ועוד נסיונות התחמקות אלגנטיים מחשיפת מוצאי בימים בוערים אלו (תחילת המהומות של ספטמבר 2000).
חשיבה חיובית הביאה אותי לניסיון נוסף לראות את הדברים. התכנית בגדול, עסקה בלהגיע לכפרים הברברים בהר אשר בנויים בצורה משולבת עם השטח, לראות מבצר קידמי ולנסות להגיע ל"קסר גילן" על גדול המדבר. אולי עוד אצליח לגייס שם גמל_______ ולהסתובב כמה ימים.
יצאתי מג'רבה ל"מבינין" ומשם ל"גומראסה", כפר נחמד שזכה לכמה תמונות טובות ועוד העברתי שעה וחצי נחמדות בחורשה ליד תחנת האוטובוס כשאני מתענג על חופש יחסי. שיחה עם חבורת מבוגרים שישבה כ-100 מטר מני זיכתה אותי ברימון ובאיפוס על היום בשבוע ותאריך מדוייק.
יום שישי 6.10
אני כבר חייתי יום אחד קדימה כל הזמן. האם הרווחתי/הפסדתי יום, עוד לא ידעתי.
האוטובוס הגיע והייתי בדרכי לצ'ניני, דרך _____+בדיקה משטרתית.
צ'ניני הוא המקום היפה ביותר שראיתי בטוניסיה.
כפר ציורי עם בתי אבן לבנים המשולבים בהר באופן נפלא. קוקה קולה לקראת שקיעה בחנות היחידה והצטיידות במזון ללילה, צעדתי לי להר ממול כדי להתארגן לשינה.
התמקמתי והייתי מבסוט למרות שמשהו אמר לי שעוד לא נגמר היום ולא בטוח שאני אשן פה בשטח.
משהו צדק. לקחתי את המצלמה והרימון, שחיכיתי לו כל היום כדי לאכול בשקיעה, צעדתי קצת בהר והתמקמתי באחלה מקום עם תצפית ______ הרים יפים. כשסוף סוף הייתי מוכן לפתוח את הרימון, שמעתי קריאות מתקרבות של ילדים ומרחוק טנדר פז'ו. הילדים הגיעו קודם ואמרו שראש הכפר רוצה לדבר איתי.
ירדתי אל הטנדר וראש הכפר הסביר לי שאני לא יכול לישון בשטח כי זאבים יאכלו אותי. לידו עמד אדם שהסתבר שהוא שוטר אשר הסיע אותי מאוחר יותר לטאטואון למלון ואחרי שהבטחתי שאני אחכה לשוטרים למחרת הלכתי לישון.
למחרת אחרי שהמשטרה שילמה כנראה על המלון הוצמד לי שוטר במדים אשר ליווה אותי לג'רבה חזרה למרות מחאותיי העדינות.
כל נסיעה כזאת בליווי משטרתי זה מבאס לאללה, למרות שהשוטר במדים נתן לי מרחב והיה מתחשב, עדיין זה חרא של הרגשה כשבדרך ספרתי והגעתי לזה שכבר ראיתי לפחות 9 תחנות משטרה מבפנים. עוד קצת וקיבלתי שוב את הנייר המשמש אותי כפספורט כאן ותעודת הסטודנט ו"החופש" חזרה.
שעתיים בג'רבה והתחלתי דרך ארוכה במוניות שירות לאל ג'ב אחרי 200 ק"מ 4 שעות ו-3 בדיקות משטרתיות הגעתי לאל ג'ב והתמקמתי במלון נחמד ללילה.
למחרת 8.10 הלכתי לראות את הקוליסאום האדיר שהוא הגדול ביותר באפריקה וכנראה השני בגודלו בעולם אחרי רומא. מאוד יפה ומאוד מרשים אבל גם שם היה לי מעקב צמוד עד למונית השירות לעיר סוס.
בנסיון השני מצאתי אחלה מלון בסוס שהיא עיר מאוד יפה. במיוחד החלק של ה"מדינה" העיר העתיקה בה התמקמתי במגמה להישאר כאן לכיפור, 200 מ' מהחוף.
אחרי התלבטויות החלטתי להסתפר ולהתגלח מהזקן שפם שליווי אותי כאן. זו היתה חוויה בפני עצמה להסתפר במספרה מקומית ובדיוק שהספר עבר לגילוח התחילו החדשות שדיברו כמובן על ישראל ופלסטין תוך כדי שתער חד כתער מהלך על צווארי וחששות רבות רצות במוחי. כמובן שיצאתי ללא פגע ומבסוט מתספורת וגילוח מקצועיים כהילכתם.
שיחות טלפון הבהירו לי שהמצב מתחמם ובשיחה עם הנציגות הישראלית הסתבר לי כי נותרו רק הקונסול והקב"ט, אשר שלחו מזמן את המשפחות והעובדים לארץ ובעצם המתינו שאצור קשר על מנת שיוכלו לוודא שאני חי ומתארגן ליציאה.
העברתי יום כיפור נחמד ורגוע בעיר השלווה הזאת בידיעה שמחר צריך לחזור. בשיתוף פעולה עם איש המלון הנחמד מצאנו 3 כוכבים ושברתי את הצום עם רימון עסיסי כהרגלי.
למחרת עוד הספקתי לערוך ביקור בזק בשוק היפה לקנות כמה שרוואלים אסלים ואיכותיים, תוף דג'מבה מצוין ועבאייה מדהימה לשימוש בימי החורף בשטח.
נמל תעופה, דרכון, מטוס ממריא ונוחת פעם בשוויץ ופעם בישראל.
אני בבית נהניתי ולמדתי המון . . . היה מדהים. תודה.
סתיו 2008
היום אני שמח לראות כמה קיבלתי מהטיול הזה כמו מהרבה דברים אחרים בחיי.
למדתי להעז ולחלום וליצור לך דרך,אשר על אף מצבים משתנים, קשיים ואתגרים
אנו בוחרים מתוך נסיון, אינטואיציה ובטחון ביכולתנו לדבוק בטוב ולהצליח.
אשמח לשמוע
